המסר החשוב ביותר של דן לוסטיג למי שמרגיש שאיבד את התקווה לשינוי

אני רוצה לדבר איתך. כן, איתך. עם האדם שקורא את השורות האלה ומרגיש בתוכו תחושה מוכרת וכבדה של ייאוש. עם מי שניסה כבר כל כך הרבה דברים – רופאים, טיפולים, תרופות, שינויים תזונתיים – ועדיין מרגיש תקוע באותו מקום. אני מדבר אל מי ששמע את המשפט "זה כרוני, תצטרך ללמוד לחיות עם זה", והרגיש שמשהו בתוכו כבה.

דן לוסטיג מכיר את המקום הזה היטב. זהו מקום של בדידות, של תסכול, של אובדן אמון בגוף שלך ובעתיד. זהו המקום שבו התקווה לשינוי מתחילה להיראות כמו פנטזיה נאיבית.

אם אתה נמצא במקום הזה, אני רוצה לבקש ממך כמה דקות מזמנך. אני לא הולך להציע לך עוד פתרון קסם או הבטחה ריקה. אני רוצה לחלוק איתך מסר אחד. המסר החשוב, העמוק והיסודי ביותר של כל עבודתי. אם יש רק דבר אחד שתיקח מהמילים שלי, אני מתפלל שזה יהיה זה:

אתה לא מקולקל.

המיתוס המסוכן של הגוף ה"שבור"

המקור העמוק ביותר לחוסר התקווה שלנו נובע מאמונה שורשית, ולרוב לא מודעת, שמשהו בנו פגום מיסודו. שהגוף שלנו "שבור", שהמוח שלנו "מקולקל", שהמערכת בגדה בנו. האמונה הזו מתחזקת על ידי אבחנות רפואיות, על ידי שנים של כאב, ועל ידי התחושה המתמדת שמשהו "לא בסדר" איתנו.

אבל מה אם האמונה הזו, שהיא הבסיס לכל הייאוש, היא פשוט… טעות?

מה אם אספר לכם שבכמעט כל המקרים של סבל כרוני, פיזי או נפשי, הגוף שלכם אינו מקולקל כלל? למעשה, הוא מתפקד באופן מושלם, בריא ואינטליגנטי בהתאם לנסיבות הפנימיות שבהן הוא נמצא.

דמיינו חייל מאומן היטב, בכושר שיא, שנשלח למשימה ומודיעים לו שהוא נמצא בשדה קרב עוין 24/7. איך הוא יתנהג? הוא יהיה דרוך כל הזמן, יתקשה לישון שינה עמוקה, יקפוץ מכל רעש, ובתוך זמן קצר יהיה מותש לחלוטין. האם החייל הזה "מקולקל"? לא. הוא מגיב בצורה הבריאה והנכונה ביותר לסביבה שבה הוא מאמין שהוא נמצא.

הגוף שלכם הוא החייל הזה. הבעיה אינה בחייל, אלא באמונה המוטעית שהמלחמה עדיין מתרחשת.

הבעיה האמיתית: המערכת שלך לא שבורה, היא פשוט "תקועה"

כאן טמון המפתח כולו, שינוי הפרדיגמה שיכול להצית מחדש את התקווה. רוב הסבל הכרוני אינו נובע ממערכת שבורה, אלא ממערכת תקועה.

זוהי הבחנה קריטית.

• "שבור" מרמז על נזק קבוע, על משהו שצריך להחליף או לתקן על ידי גורם חיצוני.

• "תקוע" מרמז על כך שהמנגנון כולו תקין ושלם, אך משהו מונע ממנו לזוז ולתפקד בחופשיות.

דמיינו ידית הילוכים ברכב שנתקעה בהילוך ראשון. המנוע תקין, הגלגלים מצוינים, הדלק מלא – אבל הרכב יכול לנסוע רק לאט ובמאמץ אדיר. אתם לא צריכים רכב חדש. אתם צריכים מישהו שיראה לכם איך, בעדינות ובתנועה הנכונה, לשחרר את הידית התקועה.

ה"עומס העצבי" הוא הידית התקועה. הכלים של "רפואת על" הם הדרכים ללמוד כיצד לשחרר אותה.

השינוי הזה בתפיסה הוא לב ליבה של התקווה. הוא מעביר את הבעיה מזהות ("אני אדם שבור") למצב זמני ("המערכת שלי כרגע תקועה").

הסימפטומים שלך הם הוכחה שהמערכת שלך עובדת באופן מושלם

עכשיו אני רוצה לקחת את הרעיון הזה צעד אחד קדימה, למקום שנראה אולי רדיקלי. אני רוצה להציע לכם שהסימפטומים עצמם – אותם דברים שגורמים לכם להרגיש כל כך מקולקלים – הם למעשה ההוכחה לכך שהמערכת שלכם בריאה, חכמה ועובדת בדיוק כפי שהיא אמורה לעבוד.

• החרדה שאתם חווים? היא הוכחה לכך שמערכת האזעקה שלכם פועלת באופן מושלם כדי להתריע בפניכם על מה שהיא תופסת כאיום פנימי.

• העייפות הכרונית שמתישה אתכם? היא הוכחה לכך שהגוף שלכם מנסה בחוכמה לשמר אנרגיה כי הוא מאמין שהוא במצב חירום מתמשך.

• הכאב הכרוני? הוא לעיתים קרובות הוכחה לגוף שמחזיק מתח הגנתי סביב פצעים ישנים, עדות אילמת לניסיונו לשמור עליכם.

הפסיקו לראות בסימפטומים שלכם עדות לפגם. התחילו לראות בהם עדות לדחף העוצמתי, האינטליגנטי והבריא של המערכת שלכם להגן עליכם. הבעיה היחידה היא שמנגנון ההגנה הזה נתקע במצב "פעולה".

הניצוץ לא כבה

אני רוצה לחזור אליך, האדם שקורא את המילים האלה וליבו כבד.

התקווה שחשבת שאבדה, לא באמת נעלמה. היא פשוט הוסתרה תחת ההבנה השגויה שאתה שבור.

דן לוסטיג כאן כדי לומר לך, בביטחון הגדול ביותר שאני יכול לגייס: אתה לא שבור. אתה שלם. אתה מערכת מושלמת שנקלעה למצב זמני של תקיעות.

היכולת להחלים, להשתנות, להרגיש שוב טוב, אינה משהו שאתה צריך לרכוש מבחוץ. היא זכות הלידה הביולוגית שלך. היא הגדרת ברירת המחדל של המערכת שלך, שממתינה בסבלנות שההילוך התקוע ישתחרר כדי לחזור לפעולה מלאה.

הניצוץ של אינטליגנציית הריפוי שלך מעולם לא כבה. עבודתנו המשותפת היא פשוט לנקות בעדינות את האפר שכיסה אותו, כדי שהוא יוכל לשוב ולבעור באור גדול.

הבהרה משפטית: אין לראות במידע המובא כאן תחליף לייעוץ רפואי. כל שינוי בטיפול רפואי יש לבצע בהתייעצות עם רופא מוסמך.